<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר</h1>
<h2>דף לג.</h2>
ומה שעושה קדיש בלשון ארמי ע"ש שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי [שבת י"ב ע"ב]. וישראל מחזיקין לעצמן מעלה יתירה כאשר יודעין לשבח שבח שאין מלאכי השרת יודעין. ועיקר טעם שאין מכירין ר"ל שאין רוצין לשאת אותה התפלה לפני הקב"ה, לפי שלשון ארמי היא לשון צח וקצר וקרוב והיו צריכין המתפללין להניח לשון הקודש בעבור לשון ארמי ויהא גנאי ללשון הקודש. וזהו דאמרינן [פסחים פ"ז ע"ב] מפני מה הגלה הקב"ה את ישראל לבבל מפני שקרוב לשונם ללשון תורה. ולא מצינו לפרש שאינן מכירין אותו ממש, שאם מכירין לשון לעז ושאר לשונות, כל שכן שמכירין ארמית. ודוקא יחיד, אבל צבור כיון דשכינה עמהן יכולין להתפלל בלשון ארמי, כמו מחי ומסי ונטורי תרעי כדמתרץ בשבת שני חולה דשכינה עמו, אבל שמנה עשרה וכל תפלה קבועה שתקנו חכמים ליחיד כמו לצבור, אין שם כלל ארמית. והיינו דאמרינן בסוטה [ל"ג ע"א] ותפלה בכל לשון. והאמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ומקשין והא תני' יוחנן כהן גדול שמע קול מבית קדשי הקדשים שהיה אומר נצחו טלייא דאזלו לקרבא לאנטוכיא. ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול מבית קדשי הקדשים דהוה אמר סנאה לאתאה להיכלא. ובלשון ארמי שמעום. איבעית אימא גבריאל הוה, דאמ' מר בא גבריאל ללמדו שבעים לשון. והכי פי' דמקשה הכי, אם כן היכי יצא בת קול בלשון ארמי ולא דבר בת קול בלשון הקודש, וכ"ש אם יצא קול בלשון אחר שאינו לשון הקודש ולא לשון ארמי שהיה מקשה איך דבר בת קול בלשון אחר שאינו לשון קודש ולא לשון אחר. והיה סבור שהבת קול מדבר לעצמו כאדם המתאונן. ומשני שאני בת קול שעשוי להשמיע לכל העם ואין זה מלאך השרת, וכולם מכירים ארמי יותר מלשון הקודש. ואיבעית אימא גבריאל היה. כלומר ואם קשה בעיניך לומר שבת קול לא הוי מלאך השרת, תוכל לתרץ דאותו בת קול גבריאל הוה שממונה בכך ללמד שבעים לשון לבני אדם ואם כן יכול להיות שהשמיע לשון ארמי. ועוד נוכל לפרש שאין מלאכי השרת מכירין שום לשון בעולם רק לשון הקודש שזהו לשון המלאכים. ופי' אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, פי' אפילו בלשון ארמי, ואע"פ שהוא קרוב ללשון הקודש, ולכך נתקנה כל תפלה קבועה שהיא שוה בין ליחיד בין לציבור להיות בלשון הקודש, כדי שיהיה היחיד נשמע כשיתפלל. אבל אין לומר קדיש ויקום פורקן כי אם בציבור. ולכך יכול להיות בלשון ארמי. וכן מחי ומסי ונטרי תרעא אין אומרים כי אם בציבור וכיוצא בהן. ולפי פי' זה אין הנשים נשמעות בלשון לעז כשהן מתפללות ביחיד. שאין המלאכים מביאין לפני הקב"ה שום לשון כי אם לשון הקודש שהם מכירים, אבל בציבור ששכינה שם יכולות להתפלל בכל לשון, כדשני בסוטה לא קשי' כאן ביחיד כאן בציבור. והיינו דאמרינן בפרק קמא דשבת דשני חולה דשכינה עמו, פי' מתפללין עליו אפילו לשון ארמי, והוא הדין בלשון אחר. אבל אם מתפללות בדמעה או צועקות על אונאה (או) [אז] אינן צריכות שיקבלו מלאכים את תפלתן שהרי שערי דמעה ושערי אונאה לא ננעלו [ב"מ נ"ט ע"א]. והוא הדין אם מתפללות בכוון גדול מתוך צרה, נשמעת היא אע"פ שאין מלאכים מכירין לשונה, שהרי מנשה היה מתפלל בלשון הקודש מתוך תשובתו קבל ה' את תפלתו בעל כרחן של המלאכים [ש]היו מסתמין החלונות שברקיע שלא תכנס תפלתו וחתר הקב"ה ברקיע וקבל תפלתו [סנהדרין ק"ג ע"א]. ויש עוד לפרש כי באותו זמן היה לשון העולם לדבר בלשון ארמי, ולכך תקנו לקרות הפרשה אחד תרגום עם שנים מקרא כדי שיבינו העולם בלשונם פירוש המקרא. ואעפ["כ] חייבו לומר המקרא פעם אחד יותר מן התרגום לפי שלשון הקודש הוא דבר שבקדושה עשו קריאתו עקר. ולכך כל זמן שאנו מדברים בעקר השבח להקב"ה לא יכולנו לשנות המקרא שהוא לשון תורה ולשון נביאים וכתובים בלשון הקודש ולאומרו בלשון ארמית כלשון קודש. ולכך (באו) [ראו] רבותינו כי לא יכלו לתקן יוצר ושמנה עשרה ומעריב ושום תפלה בשום לשון אחר, וכל שכן בלשון ארמי, כדאמר רב [שבת י"ב ע"ב] אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין אותו. ואע"פ שכך היתה תקנתם שיבינו כל מה שהחזן אומר בשביל הקהל ואע"פ שתפלה היא מהדברים הנאמרים בכל לשון, לא רצו חכמים לתקנה כי אם בלשון הקדש כגון מקרא בכורים וחליצה ושאר דברים הרבה. ולכך באו מסדרי התפלה והוסיפו פתיחה אחת מדעתם. שלא אמרו אברהם יצחק ויעקב, וחברוה בתחלת תפלתם ובסוף תפלתם בלשון ארמי לקדש שמו של הקב"ה בלשונם, ושהם עצמם יבינו ויענו אמן יהא שמיה רבה שלא היו יודעין לענות שום דבר בלשון הקדש. אבל החזן צריך שיתחיל יתגדל ויתקדש שהוא לשון הקדש כיון שהוא עקר השבח כמו שנמצא בפסוק שנאמר והתגדלתי והתקדשתי, ומיד אומר שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא, שהוא תוספת שלנו וכונתנו שיבינו העולם. ומיד אומר ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל. וכל אלו לשון קדש הם והם עיקר השבחים. ולכך לא יכולנו לשנותם בלשון ארמי, ולכך אומר שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. ותוספת זו היא משלנו. וכמו כן הוסיפו לומר יהא שמיה רבה כלו בלשון ארמי. וכן תתקבל צלותהון, לפי שאין שם שבח להקב"ה ולכך חברוהו כלו בלשון ארמי כדי שיבינו. ולא עשינו שנוי בתפלת האבות כלל אפילו תיבה אחת לדבר בלשון ארמי. ואע"פ שהיה צורך גדול לעם שתהיינה כל תפלותינו בלשון ארמי [כדי שיבינו הם ואם לא היו יראים רבותינו לשנות היו מתקנים להתפלל כל תפלתנו בלשון ארמי ולכך] לא נתקן שום תפלה לומר ואמרו אמן כי אם בזאת, לפי שאם אינם מבינים לשון הקודש יהא אמן יתומה אם יאמרו אמן. אבל כולם היו מבינים ארמי ולכך מצוה לכלם ואמרו אמן. ולכך אומר נמי בתוך קדיש אמן יהא שמיה וגו' כי כלם מבינים. ושום עם הארץ שאינו מבין מה שהחזן אומר, או נשים שאינם יודעים להתפלל אפילו בלע"ז, מבינות הן איזה ברכה אומר החזן, והוי כמו שהחזן מניף בסודרין שכלן אומרים אמן על כל ברכה וברכה. ולכך אומר בתלמוד [שבת קי"ט ע"ב] כל העונה אמן יהא שמיה רבה, משמע שאמן מחובר למטה. לפי שאף יתגדל ויתקדש לא הבינו ואומרים אמן על מברך שאומרים אחר כך. ולכך חוזר ואומר כך יתברך שמבינין אותו כיון שאמרו מברך. ורוצין העונין לומר ידענו שאמרת שבחים להקב"ה ולא הבננו אותו שבח. אמן כן יעשה ה'. ואומר אחר כך ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא וכו' וכל המבינים לשון הקודש ועונין אמן על כלם, ואותם שאין מבינים כי אם ארמי עונין אמן איתברך שאמר תחלה, והם מבינים אותו כיון שאמרו כלם יהא שמיה רבא מברך ויתברך הוא מעין מברך. וכן ישתבח ארמית. דכתוב נשבח ונודה. וכן יתרומם ויתהדר כדכתיב בדניאל מרומם ומהדר. אבל יתפאר ויתנשא ויתעלה ויתהלל אינו לשון ארמית. ועל הארמית אומר בסוף, ואמרו אמן. ואומר בסוף התפלה תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל, דאמ' במדרש תלים [פי"ט] שהמלאך ממתין עד לאחר שהתפללו כלם ומחבר כל התפלות ועושה מהן עטרה לראש קונו ואח"כ אומר יהא שמי' רבה לקבל שלום ממנו בלשון ארמית. ויש כאן שלש עשרה עקרי שבח כנגד שלש עשרה מדות. וכנגדן הביאו שלש עשרה דברים למשכן תכלת וארגמן וגו'. ושלש עשרה דברים עשה להם הקב"ה במצרים. ואלבישך רקמה ואנעלך תחש וגו' ושלש עשרה דברים יתן להם הקב"ה לעתיד, ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה וגו'. השלש עשרה של כאן אלו הן, יתגדל ויתקדש וימליך מלכותיה [וישתבח] ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל. שירתא ונחמתא, יש כאן שלש עשרה שבחים לשמו של מקום. כלומר לשם יה, כנגד שלש עשרה מדות. ע"ש כי הוא ושמו ומדותיו הכל אחד ע"ש אני ה' הוא שמי. ומן הדין היה לומר וימלך בלשון הקודש, כמו השאר, אלא לפי שהיה לו לומר מלכותיה בלשון ארמי ולא היה נאה לומר וימלוך מלכותיה. חצי דבור בלשון הקדש וחציו בלשון ארמי. ושירתא אינו לשון שבח של רבוי וגדול, כי אין [כבודו של מקום] וישר להקב"ה בלשון יתפעל ולא יתנחם מנחמתא, כי אין כבודו של מקום לומר לו יתנחם ושום נביא לא אמר כך. ותושבחתא נמי שאמרו בלשון ארמי, לפי שכבר אמר ישתבח בלשון הקדש. לא חשש אם חזר ואמר בלשון ארמי.
<h2>דף לח.</h2>
ואומר החזן אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה. לכך מזכיר כאן האבות לפי שהם שלשה, והברכות שלשה חלות בזכותם, והיינו שהבאנו בקדושה, הלא כתבתי לך שלישים שהכל משולש, אברהם יצחק ויעקב. וחושב ק'ק'ק' וברכת כהנים. אמר ר' יהושע לעולם השלישי חביב. הכתובה ע"י משה עבדך מפי אהרן ובניו כהנים. ויש גורסין ועם קדושיך, דאמ' בתנחומא עד עכשיו הייתי צריך לברך, דכתיב ויברך אלהים את נח. וה' ברך את אברהם. מכאן ואילך יהיו כהנים וצדיקים מברכים אתכם. ואיירי על הא דאמר לעיל מינה כמה חביב לפני המקום העובר לפני התיבה שאינו עונה אחר הכהנים אמן. אמר ר' יוחנן עשרה נכנסין לבית הכנסת ואחד פורס על שמע. עליו נאמר כשושנה בין החוחים וגו'. יברכך. ולכך אומר יברכך בנחת ובאריכות קול ונעימה מאד, דכתוב ויחנך. ודרשינן בספרי שחננך בקול. וכתיב אמור להם במדרש רבה [במדבר י"א ד'] שלא תברכם באנגריא ובהלה אלא בכונת הלב שתשלוט הברכה בכם. ואפילו כהן אחד עולה לדוכן. דהכי אמרינן תמן [סוטה ל"ח ע"א] אמור להם, לשנים. אבל לאחד אינו צריך לומר כהנים, מכלל שאחד עולה לדוכן. יש יחידים שאומרים ברכת כהנים ויש שעונין אמן אחר החזן. פירשנו ברכת כהנים בלקוטין יותר באורך.
<h2>דף לט.</h2>
ברכת כהנים בשעה שכהן עולה לדוכן כשעוקר רגליו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהיה הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה. צויתנו דכתוב כה תברכו את בני ישראל. ברכה שלמה כמו שמפרש והולך, ואל יהיה בנו מכשול חטא ועון, שאם אנו חוטאים מה הועילה ברכתנו. וכן הוא אומר בספרי [נשא מ'] וישמרך מגיהנם. ואם יש בנו מכשול ועון לא ישמרנו מגיהנם ונמצא אין הברכה שלמה. וגם יש לפרש שתזכנו לברך את ישראל ברכה שלמה, כלומר בכל לבנו, כדדרשינן בספרי [עקב מ"א] ולעבדו בכל לבבכם אזהרה לכהנים שיהא לבם שלם בשעת עבודה. וקודם שיחזיר פניו מברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו בקדושתו של אהרן, דכתוב ויבדל אהרן להקדישו. וצונו לברך עמו ישראל, דכתוב כה תברכו. באהבה, יש מפרשין צונו לברך עמו בשביל האהבה שאוהב אותם. דכתוב כי מאהבת ה' אתכם. ויש מפרשים באהבה, דכתוב כה תברכו, ודריש בספרי [נשא ל"ט] פנים כנגד פנים. וזה דרך אהבה.
<h2>דף מז.</h2>
וא' בבראשית רבה [ל"ד ט"ו] ואתם פרו ורבו אמר ר' שמעון בן לקיש ברית נחלק לאוירות חד תלמיד מר' יוסי הוה יתיב קדמוהי והוה מסבר ליה ולא סבר, אמר ליה למה לית את סבר. א"ל דאנא גלי מאתרי. א"ל מנאו את. א"ל מן גובת שמיה. א"ל ומהו אוירא דתמן, א"ל כי מתנוקי מתילד אנן גבלין אדמדמניה וטיישין מוחיה, דלא יכליניה יתושיא. אמר ברוך המקום שנתן חן למקום בעיני יושביו, וגם לעתיד לבא כן כנא' ביחזקא"ל והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר [בוסר]. בחלקו (את) [של] חבירו, פי' מבזה, מכאן אנו רואים שאע"פ שהמקום גרוע, כיון שיושבין בו בני אדם יש לברך ברוך שנתן חן למקום בעיני יושביו, ודומה להא דאמ' בבראשית רבה [כ"ט א'] א"ר אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן אתמהא, אלא אפי' נח שנשתייר מהם לא היה כדאי אלא שמצא חן שנא' ונח מצא חן בעיני ה'.
<h2>דף מט.</h2>
ומקבלין דין מן דין כו' זהו התרגום של קדוש. ותשאני רוח וגו' ברוך כבוד ה' ממקומו, בישע' כתוב ק' ק' ק', וביחזקאל כתוב ברוך ה' ממקומו. ונטלתני רוחא, זהו תרגומו ואלו אח"כ ה' ימלוך לעולם ועד לחתום בשל תורה. ואע"פ שאין אומר ה' ימלוך בקדושה של יוצר. קדושה זו עיקר שנתקנה בשביל בני אדם שלא היו בבית הכנסת בשעת תפלה ואחרו לבא כמו שנפרש. ואמרי' בסוף סוטה נמי ואלא עלמא במאי מתקיים אקדושה דסדרא ואאמן יהא שמיה רבה דאגדתא. ור"ל דבר גדול תקנו חכמים, שהרי תקנו סדר הקדושה בשביל המאחרים לבא שלא יפסידו שמיעת קדושה. וכן תקנו לומר קדיש אגדתא שהיו דורשין בשעות פנויות בשביל סוחרים ובעלי מלאכה שיבאו אז לשמוע דברי תורה שאין לומדין כל ימי השבוע, ומתרגמי' ה' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא. ואין אומרים ובא לציון שחרית של שבת לפי שכלם באים יחד לבית הכנסת בתפלה ראשונה, לפי שאין משכימים הרבה בשבת, וכן ביום טוב.
וסדר של היכלות בענין אחר שמעתי וכו' פתח דוד ואמר ה' ימלוך לעולם ועד. וכל מלכי בית דוד אומרים והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ולכך תקנו כאן דרך קצרה תלמוד תורה וקדושה וזכרון ציון בשביל המאחרין לבא, כמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע, ועוד לרמוז לכשיבא גואל לעתיד ילמדו תורה כמו כן ולא יבטל החומש כי אם נביאים וכתובים, ולא מגלת אסתר. וכן הוא באגדה ובירושלמי ואף מלאכים יקדישוהו כי קיימים יהיו לעתיד. והארכתי במקומו.
ובא לציון גואל ואני זאת בריתי, ב' פסוקים רצופים בישעיה, ואתה קדוש יושב תהלות ישראל במזמור אילת השחר, וקרא זה אל זה בישעיה, ומקבלין דין מן דין הוא התרגום, ותשאני רוח, ביחזקאל. ונטלתני רוחא, התרגום, ה' ימלוך לעולם ועד, בתורה. ה' מלכותיה קאים, התרגום. משם ואילך הם פסוקים מפוזרים. ה' אלהי אברהם יצחק וישראל שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות עמיך והכן לבבם אליך, בדברי הימים. והוא רחום יכפר עון, במזמור לאסף. כי אתה ה' טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך, במזמור תהלה לדוד, צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, באלפא ביתא של שמנה אותיות תתן אמת ליעקב וחסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. בסוף מיכה המורשתי. וכתוב לעיל מיניה ישוב ירחמנו שכתב ה"ר משה ועוד כתוב שם מי אל כמוך נושא עון וגו'. ברוך ה' יום יום וגו' יעמס לנו האל ישועתנו סלה, במזמור עלמות שיר. ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, במזמור על הגתית לבני קרח. ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו במזמור יענך ה' ביום צרה. ואחר כך אומר תפלה בהתחלת ברכה, ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו פירש' בסדר התפלות, למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלהי לעולם אודך. במזמור שיר חנוכת הבית. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, בירמיה בטחו בה' עד עד כי ביה ה' צור עולמים, בישעיה, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, בישעיה, וכתב עוד הרב יהיו לרצון אמרי פי, במזמור שמים מספרים כבוד אל הרי כ"ב פסוקים.
